אמון בתנועה
לפני כמה ימים הנחתי את המפגש השני של קבוצת 1X1. למרות הימים שעברו עדין נותרתי עם חוויות רבות ורציתי לשתף אותכם בהן.
לתת אמון... אחת המשימות הקשות
לתת אמון זה אחד מהנושאים המרכזיים איתם אנחנו מתמודדים בחיים. האם אני אדם שנותן אמון?במי אני נותן אמון? כמה ניסיונות אני נותן באדם האחר עד שאני חש שאני יכול לתת בו אמון ויכול לסמוך עליו?
אמון אינו מתפתח באופן קווי - ליניארי. הוא מתחזק או נחלש באופן שתלוי במציאות הרגשית בה אנו חיים כל הזמן. ויחד עם זאת, הזמן הראשוני והמרכזי המשפיע על כל תפיסת האמון שאני נותן בסובבים אותי מתחיל בקשר הורה-ילד. אילו זיכרונות אני מחזיק בנפשי, בגופי, בקשר שהיה לי עם הורי? הזיכרונות הראשוניים ביותר הם בכלל זיכרונות לא מילוליים אלא תנועתיים-תחושתיים וזו גם הסיבה בגללה העבודה עם הגוף כל כך משמעותית - היא מזמנת למגע עם זיכרונות טרום-מילוליים.
מה היה במפגש? היה הרבה - כמובן צחוק, עשייה ומשוחק מילולי ולא מילולי, קשר וקשב וכמובן שכפי שתראו בתמונות למטה, התנסינו גם בנתינת אמון של הילד בהורה ושל ההורה בילד - האם מי שמחזיק אותי כשאני עומד בשיווי משקל אכן יצליח להחזיק אותי?
התרגשתי לראות הורים שהעזו לעלות על גליל ולהיעזר בילד שלהם! איזו מתנה חשובה זו להורה וילד
הילד - לומד על האפשרות להיעזר. לא חייבים לדעת הכל, אפשר לתת יד עד שמצליחים. נראה שזו חוויה שניתן להשליך ממנה לא רק שייך לעולם התנועה... וזה מה שכייף בקבוצה שלי (שלי :-) ) יש למידה שהיא נטולת מילים אבל היא מגיעה למקומות עמוקים לא פחות (אם לא יותר).
ההורה - נעזר בילד שלו... כמה כוח חוויה כזו יכולה לתת לילד! הילד לומד שיש לו כוח וההורה לומד שכשהוא רוצה או צריך הוא יכול להיעזר בילד שלו. גם ההורה אינו כל יכול, גם הוא לעתים זקוק לעזרה.
