לא מחוברים...
טוב. זו אחת החוויות הפחות מדוברות... ולכן התמודדות איתה דורשת הרבה אומץ!
אין ספק, זו אחת החוויות היותר מאכזבות ומרוקנות שיש בהורות..
קצרים בקשר ביניכם לבין הילד שלכם
נולד לך ילד ו.......
יחד עם הולדת הילד נבקע לו הפער בין איך שאתם רוצים שהקשר יתפתח לבין המציאות.
הרבה פעמים החוויה הזו מתחילה לבצבץ לה כבר בתקופה שאחרי הלידה. מה שאתם לא עושה אינו מתקבל בשמחה. אתם חושבים שהילד מקטר או בוכה בגלל משהו אחד וכל ניסיונותיכם להרגיע אינם צולחים בעוד הילד מבטא קושי בגלל סיבה אחרת לגמרה.
הרבה פעמים אנחנו מרגישות מותשים כבר כי ניסיונו הכל (באמת את הכל!!) ואז כאילו במקרה סוף-סוף הוא נרגע... או שיותר מעצבן מישהו בא, לוקח את הילד ותוך רגע הוא נרדם... אותנו ההורים חוויה כזו מותירה מרוקנות ומותשות.
תחושת הפער הזו, יכולה להתרחש גם כשהילד גדל כבר והוא מבטא את עצמו היטב. למשל הוא אמר משהו על המחנכת וסיפר לך אירוע בו לא טיפלה כראוי בעיניו, ואת מתקשרת אל המחנכת ומדברת איתה. כשאת מספרת לו על זה הוא כועס... הוא בכלל לא התכוון שתדברי איתה. הוא רק סיפר לך כי רצה לפרוק... וגם ההפך יכול לקרות - הוא עובר תקופה קשה עליה הוא מספר לך או רומז לך ובסתר לבו היה רוצה שתעזרי לו בקביעת שיחה עם יועצת ביה"ס או המחנכת שלו אבל את לא מגיבה באופן שהוא קיווה לו...
אלו הרגעים בהם עבודה משותפת יכולה מאוד לעזור. לא עוד שיחת נפש (כי הרבה פעמים אנחנו או הילדים מתקשים בשיחה כזו) אלא דווקא יצירת חוויות משותפות שמעבות את הקשר ויוצרות בו הכרות קצת אחרת.
כמה פעמים שיחקתם עם הילד שלכם ו"סתם" נהנתם? כמה פעמים יצרתם משהו ביחד בלי שהייתם "צריכים" או "חייבים" אלא פשוט כדי להיות ביחד?
זה מהותו של הטיפול הדיאדי - זמן משותף דרכו נוצר ונבנה הקשר שלכם מחדש.
הטיפול יכול להתאים לכל משפחה שכבר שבעה מקצרים בקשר או בתקשורת.
היא יכולה להתאים לכל מי שרוצה שהקשר בתוך המשפחה יתנהל אחרת
ויש לא מספיק אומץ כדי להודות שפה הוא צריך עזרה (!)
אם גם אתם מרגישים ככה שהייתם רוצים שהקשר שלכם יתחבר מחדש... זה הזמן. אף פעם לא יהיה הזמן המתאים לזה!
מוזמנים לפנות.
נעמי
