הוא העז!

אני מאוד אוהבת ללמד רכיבה על אופניים. כשאני פוגשת ילד או מבוגר שמעוניין ללמוד רכיבה הילדה בת החמש שבי (שלי) קמה לתחייה.

לנעמי בת החמש קנו אופני "מיני" שהיו גדולות וכבדות ממנו בכמה מידות.

נעמי בת החמש הייתה אמורה ללמוד לרכוב איתן כפי שנהוג בקיבוץ, שהרי כל הילדים בקיבוץ רוכבים על אופניים! אין פה עניין של סימני שאלה. לדעת לרכוב - זו חובת המציאות ממש.

נעמי מאוד התאמצה ללמוד ומאוד אהבה את האופניים הורודות...

ואז היא נפלה והפצע הגדול בברך כאב נורא. פצע נוסף נפער עם אותה נפילה והוא פצע האכזבה – על שלא צהצליחה להיות כמו "כולם".

והאופניים שלה נותרו מיותמות במרפסת והאכזבה על ההשקעה הכספית ברכישתן הפכה לאבן כבדה. כבדה מאוד.

ומי שלימד אותה לרכוב בתקופה קצת יותר מאוחרת הוא בכור צעיר מבני הקיבוץ, שההורים שלה מאוד אהבו... ומאז הכל היסטוריה.

לכן כשהוא התקשר וביקש שאלמד אותו התרגשתי!

הוא איננו ילד, כבר בן 30 וקצת, אבא לילדה קטנה.

הוא בן הכפר הסמוך, שם אין מסורת של לימודי רכיבה על אופניים.

שם הטופוגרפיה – המון עליות וירידות - ממש אינה מסייעת

אבל החלום ללמוד לרכוב היה שם כל הזמן... חיכה שיקשיב לו

והוא הקשיב...

באומץ יצר קשר. קיווה שחברים יצטרפו אליו אבל נותר לבד.

נפגשנו וראיתי את הזיק הזה בעיניים.

לא צלמתי מזכרת כי אמר לי תוך כדי המפגש שרק אשתו יודעת.

חיבוק חם איש יקר. מעריכה מאוד!!!