לב שבור אחרי פרידה ממטופל

כבר שנתיים שאני מלווה מטופל. ראיתי אותו ברגעים של כאב, של תקווה, של נפילות ושל צמיחה. הכרתי את הסיפור שלו, את הפחדים, את ההצלחות הקטנות, ואת הדרך הארוכה שעשה.

ופתאום… דממה.

בלי הודעה, בלי שיחת סיום, בלי פרידה. בלי ״מעכשיו אני ממשיך לבד״. פשוט נעלם.

אני מנסה לכבד את השתיקה. אני יודעת שלפעמים גם היא מספרת סיפור. אולי קשה להיפרד, אולי החיים הובילו למקום אחר, ואולי יש סיבה שלעולם לא אדע.

אבל אני גם מודה בכנות – זה כואב.

כי למרות המקצועיות, אני בן אדם לפני הכול. אני נקשרת, אכפת לי, ואני משקיעה חלק מהלב שלי בכל תהליך שאני מלווה. 

כשמטופל נעלם בלי לסגור את המעגל, נשארת בי דאגה. אני תוהה אם הוא בסדר, אם הוא מצא את הכוחות להמשיך.

נשארת התהייה הואם משהו בי או בטיפול תרם להיעלמות הזו.

נשאר חור כזה שיש בו מלא תהיות, שברון לב וגם הגעגוע

כנראה שלא תמיד אקבל תשובות, וזה אחד השיעורים המורכבים ביותר במקצוע הזה – ללמוד לשחרר גם כשאין סיום מסודר.

אני בוחרת להאמין שגם אם הדרך שלנו הסתיימה בלי מילים, משהו מהמפגשים שלנו נשאר איתו. בדיוק כפי שמשהו ממנו יישאר איתי.

לפעמים דווקא הפרידות שלא נאמרות בקול הן אלה שנשארות הכי עמוק בלב. �

בתמונה - קינצוגי (Kintsugi) אמנות יפנית של תיקון כלי חרס….